אני עובד בחברה קדישא בירושלים – מספר הרב דוד קלצקין הי"ו –  בחול המועד פסח  תשע"ח, בשעה שעסקתי במצות קבורת המת הבחנתי בפלייר של חברה העוסקת בשיפוץ מצבות. הרמתי את הדף, תחבתיו בכיסי והמשכתי במלאכת הקודש.

 בבוקר – בכ"ז ניסן תשע"ח, לפני שיצאתי לתפילת שחרית עמדתי לזרוק לפח את ניר הפרסומת, אך משום מה מצאתי את עצמי קורא את הפרסום בעיון. הפרסומת מציגה שתי תמונות של מצבות. מצבה אחת ישנה ומאובקת ותחתיה הכיתוב 'לפני' ולשמאלה אותה מצבה, נקיה ומשופצת, תחתיה מופע הכיתוב 'אחרי'. אני מתאמץ לקרוא את האותיות הקטנות שעל גבי המצבה, וכך כתוב שם: פ"נ האשה החשובה עטקה טויבה ע"ה בת הרב דוד שחור ז"ל. בהמשך נכתב: זכתה להיקבר ליד קברי אבותיה, מה שלא זכו אחיותיה הצדקניות מרת חי' וסאניה הי"ד. הסקתי שמדובר כנראה בניצולת שואה שלא זכתה להינשא. בסיום כתוב: נפטרה כ"ז ניסן תשל"א.

התאריך קפץ מול עיני. היום הוא יום היארצייט שלה! בדיוק 47 שנים מאז פטירתה! ראיתי בכך השגחה פרטית מיוחדת. הן הפתק מונח בכיסי עשר ימים, ובדיוק היום אני מחליט לקרוא בו, בלי כל סיבה נראית לעין. בתפילת שחרית אמרתי קדיש לעילוי נשמתה, ולאחר התפילה סיפרתי לרב בית המדרש ולציבור המתפללים את המעשה. כולם התרגשו מן הסיפור, הדליקו נרות ולמדו משניות לעילוי נשמתה. רציתי לזכות עוד כמה יהודים במצוות חסד של אמת והפצתי את הסיפור בקרב בני משפחתי. מהם עבר הסיפור הלאה והגיע לאלפי אנשים שאיני מכירם, אנשים שיסדו קו טלפון משפחתי העבירו את ההקלטה לבני משפחתם, ואלה העבירו הלאה. מעגלי השומעים התרבו במהירות שיא, וחלק מאותם מאזינים עשו גם הם לעילוי נשמתה של עטקה טויבה ע"ה.

ראיתי שהסיפור צבר תאוצה, וסקרנות התעוררה בי. מי היא אותה אשה שזכתה שיהודים רבים כל כך יעשו למענה? טלפנתי לבעל הפרסומת ושאלתיו לפרטי המצבה. הלה סיפר שהוא ותיק בתחום. 15 שנים שהוא משפץ מצבות, ומפעם לפעם הוא מבקש מלקוחותיו רשות להדפיס את תמונת המצבה ששיפץ כדי לפרסם את עבודתו, אולם איש אינו מסכים לכך מפני כבוד המשפחה והנפטרים.

"יום אחד", מספר לי המשפץ, "פנה אלי הגאון רבי בנימין רימר שליט"א, מראשי ישיבת טשעבין בירושלים (חתנו הצעיר של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל), וביקש לשפץ מצבה של קרובת משפחתו (אחות זקנו). חשבתי שבמקרה זה, שאין משפחה קרובה שיכולה להיפגע, תהיה לי הזדמנות לפרסם את המצבה. לשמחתי הרבה הרב הסכים, ואף הוסיף שאולי תצא מכך טובה לנשמת הגלמודה. מאז מסתובבת מודעת הפרסום הזו זה למעלה משתים עשרה שנים".

אמרתי לו "חכם עדיף מנביא! הנה, בגלל המודעה הזו נעשה עילוי גדול לנשמה. ראה איזו השגחה פרטית מופלאה, שבדיוק ביום היארצייט שלה התעמקתי בתמונות של המצבה, ודרך זה נעשו כל כך הרבה מעשים טובים לזכותה".

התקשרתי לרב רימר שליט"א לספר לו על גלגולה של המודעה, ולשמוע פרטים נוספים על הנפטרת, וכך סיפר: "מרת שחור נולדה להוריה בעיר מינסק שברוסיה. כנערה היא הצילה את אביה מגורל מר. לילה אחד הגיעו אנשי הקג"ב לעצור אותו. היה ברור שמכאן הוא הולך להישלח לסיביר, לא לפני שהוא יעבור מסכת עינויים מחפירה במרתפים אפלים. באותו רגע גילתה הבחורה תושיה מדהימה. היא צעקה לשוטרים: 'תעזבו אותו, אבא שלי בכלל לא קשור לעסקים! אין לו מושג מה הולך בחשבונות של בית המרקחת. אני זאת שאחראית לכל הענין'. השוטרים לא האמינו לה, אבל היא עמדה על שלה בכל עוז, 'העברות הן שלי, ואבא שלי לא יודע דבר וחצי דבר מכל ההאשמות'. בסופו של ויכוח מסוכן השתכנעו השוטרים ובנס גלוי הם עזבו את הבית בידיים ריקות. אין להם כל צורך בנשים לעבודות בסיביר. חייו של האב ניצלו, אבל בני המשפחה הבינו שהאדמה בוערת מתחת רגליהם. הם עזבו את רוסיה ועלו ארצה בשנת תרצ"ד. שתי אחיותיה שמוזכרות על המצבה חיה וסאניע כבר היו נשואות אז, הן נשארו על אדמת אירופה ונספו במלחמה הי"ד.

משפחת שחור התמקמה בירושלים, בשכונת בתי ברוידא, ולאחר שההורים נפטרו ונקברו בהר הזיתים עברה מרת טויבא למרכז הארץ. היא עבדה בבית מרקחת בתל אביב במשך למעלה מעשרים שנה, ואחר כך עברה להתגורר בבית אבות. כפי שרשום עוד על המצבה, היא חילקה את הונה ועמלה לצדקה ולתורה.

"למדתי בישיבה בבני ברק" – ממשיך הרב לספר – "והשתדלתי לבקר אותה פעם בשבוע. בבין הזמנים, כששהיתי בירושלים, ביקשתי דודי שיואיל לבקרה במקומי. ביום חמישי כ"ז ניסן תשל"א הוא הגיע לבקרה, ולחרדתו מצא אותה גוססת. הוא הספיק לומר עמה וידוי וקבלת עול מלכות שמים וכך החזירה את נשמתה ליוצרה. קברנו אותה בירושלים סמוך לקבר אביה", ליד ציון האמו של מרן החזון איש זצ"ל.

את הפרטים הנוספים האלו הפצתי בקרב בני משפחתי. גם הפעם הם לא שמרו את הדברים לעצמם ופרסמו אותם הלאה, לכל מי ששמע על אותה מודעה פלאית שנקראה בדיוק ביום הזכרון של אותה נפטרת.

כעבור כמה ימים, ב ח' אייר תשע"ח אני מקבל טלפון מיהודי שהזדהה בשם אהרן, וכך הוא מספר לי: "הסיפור שהתפרסם בשבוע האחרון על ידך הגיע אלי באורח פלא. כאשר שמעתי את פרטיו אחזה בי צמרמורת. את הסיפור הזה בדיוק אני מחפש כבר עשרות שנים! לפני כחמישים שנה הייתי בחור צעיר. נכנסתי לקופת חולים כללית בתל אביב כדי לרכוש משחה מסוימת לעור. הגעתי הביתה, פתחתי את האריזה, ובמקום שהמשחה תקל על פצעי היא החריפה אותם. לאכזבתי התברר לי שזו איננה המשחה הנכונה. חזרתי לבית המרקחת ובכעס רב דרשתי שיחליפו את המשחה שקבלתי במשחה המבוקשת. הרוקחת ענתה לי שאין אפשרות להחליף מוצר שכבר פתחתי. כעסי התגבר, ואני האשמתי את הצוות במחדל. התברר שיחד איתי עמד לקוח נוסף שגם הוא ביקש משחה, ובטעות התחלפו היוצרות. הלקוח הנוסף נהג בחכמה, הוא התבונן בכתוב על האריזה ומיד הגיע להחליף את המשחה, אבל אני מיהרתי, לא עלה בדעתי לבדוק את שם התרופה, אך מכיון שכבר פתחתי את האריזה לא הסכימו להחליף לי אותה. בזעמי התחלתי לזעוק ולהשתולל, והרוקחת המבוהלת התנצלה: 'הסיפור הזה לא היה במשמרת שלי. צריך לשאול את גברת טובה הרוקחת'.

הגברת טובה יצאה מחדרה לשמע הצעקות, ומיד זיהיתי אותה. את האשה המבוגרת שסיפקה לי את המשחה. כבודי האבוד לא נתן לי להודות בטעותי. המשכתי לצעוק תוך שאני מטיח בה מילים כדרבנות. היא לא ענתה, ושתיקתה הרגיזה אותי עוד יותר. בתגובה זרקתי את המשחה על השולחן ופלטתי משפט נורא: 'לילדים שלך תשתמשי עם המשחה הזאת!' שקט הלום השתרר. פניה של גברת טובה האדימו. עזבתי את המקום בפחי נפש, כאשר איני מודע לגודל האסון שעומד ללוות את חיי.

כעבור כמה שנים, ישבתי בשבת אחר הצהרים בבית הכנסת השכונתי והאזנתי לשיעור במסכת אבות. הרב קרא בפרק ב' משנה ו' את הסיפור הידוע על הלל הזקן שראה גולגולת שצפה על המים ואמר לה 'על דאטפת אטפוך', והפירוש: נהרגת מפני שהרגת אחרים, ומי שהרגך אף הוא סופו ליהרג. הרב האריך בפירוש הרמב"ם על המשנה, והסביר שענין זה אינו בהריגה בלבד, אלא כל מעשה רע שאדם גורם לחברו, גורם שהוא בעצמו יינזק ממקרה דומה, ומכל מעשה טוב שאדם גורם לחברו תבוא עליו אותה טובה. המלבי"ם מפרש שאין זה עונש אלא מציאות בטבע, ממש כמו שמי שמכניס אצבע לאש – נכווה, ומי שאוכל שבע. הרב הוסיף ואמר שמי שגרם רע לזולתו, ימהר לבקש את סליחתו לפני שיינזק.

עמדתי אז לפני נישואיי, וחשבתי לעצמי שזהו הזמן לבקש סליחה מחברים שפגעתי בהם ומבני המשפחה. כך אכן עשיתי, אך גברת טובה נמחקה מזכרוני… באותו קיץ נישאתי באושר לרעייתי. עברה שנה ועוד שנה והבית ריק. פנינו לרופאים, עשינו כל מיני סגולות, וילדים אין. יום אחד הזדמנתי ליד קופת החולים בתל אביב, ולפתע אני נזכר בסיפור המשחה והרוקחת שפרח מזכרוני כליל, והחלטתי לסגור את הסיפור, אולי כך תבוא הישועה. נכנסתי לבית המרקחת וביקשתי לפגוש את גברת טובה. הרוקחים הסתכלו עלי בתימהון, אין כאן טובה! כבר שנים שאינה עובדת במקום זה, אלא עברה להתגורר בבית אבות של כללית בגדרה. ביררתי את שם משפחתה ונאמר לי ששמה המלא הוא 'טובה שחור'. מאחר שלא היה לי פנאי לנסוע דחיתי את הענין. לאחר תקופה נזדמנתי לאזור ונזכרתי במקרה. פניתי לבית האבות ולאחר בירור ממושך נודע לי לצערי שהיא נפטרה כמה שנים קודם לכן. לשאלתי היכן היא קבורה לא ידעו לענות, רק את שם אביה ידעו לומר לי: 'טובה בת דוד שחור'. עוד נודע לי שנפטרה בכ"ז ניסן תשל"א ללא ילדים. עזבתי את המקום מאוכזב ופניתי לכמה מזכירים של חברא קדישא במרכז הארץ כדי לברר על מקום מנוחתה, אך לא מצאתי את מבוקשי. החלטתי לעשות כמיטב יכולתי לטובת נשמתה, וכך אני שומר מזה שנים את יום פטירתה, ולומד ומתפלל ביום זה לזכותה.

בוקר אחד, לפני כ-15 שנים, קמתי משנתי בתחושה מוזרה בפניי. הסתכלתי במראה ועיניי חשכו. פניי התעוותו, שפתי התעקלו באופן משונה, ואף הקול שלי השתנה בצורה מוזרה. קיוויתי שזה ענין ארעי שיחלוף לאחר כמה שעות, אך מהר מאוד התבדיתי. פניתי לטובי הרופאים, והם לא ידעו לעזור לי. אמנם הם הציעו אפשרות לעשות ניתוח, אך זו ירדה מהפרק בשל הסיכון הרב לעומת הסיכוי הקלוש לתקן משהו. כאבי הנפשי היה קשה מנשוא. עשרות שנים שימשתי כבעל קורא בבית הכנסת, מידי שבת, וכן אמרתי שיעורים מדי יום, הייתי בעל תפילה נעים, וכעת עקב העיוות בקולי לא הייתי מסוגל להמשיך. זאת מלבד הבושה ממראה פני המוזר. הלכתי לגדולי ישראל לבקש ברכות, ואחד מהם ענה לי שאולי אחפש לתקן משהו שקשור לפה ולדיבור. ישבתי עם עצמי וניסיתי לשחזר את הקורות אותי, אולם לא מצאתי. לא ידעתי את נפשי. רק התפללתי להקב"ה שיאיר את עיניי.

עברו עלי שנים רבות עד שהסביבה התרגלה לקולי המשונה ולפרצופי המוזר. בתחילת שבוע שעבר, ב' אייר, שמעתי בבית הכנסת את סיפור ההשגחה הפרטית שאירע זה עתה ליהודי מירושלים, שמצא פרסום של מצבות עליהן רשום השם 'עטקה טויבה בת ר' דוד שחור' ביום היארצייט שלה, והיא קבורה – לפליאתי – בהר הזיתים, לאחר עשרות שנים שחשבתי שהיא קבורה בגוש דן. מיד פניתי לחברה קדישא בירושלים, שאמרו לי היכן היא קבורה (כמה שורות אחרי קברו של האדמו"ר מלעלוב זצ"ל שנפטר ביום כיפור תש"ע). ידעתי היטב מה עלי לעשות. כבר ביום חמישי עליתי ירושלימה. נכנסתי לישיבה וביקשתי מכמה בחורים שיצטרפו אלי בתשלום להר הזיתים. כנפסק בהלכות יום הכיפורים סימן תר"ו אמרנו תהלים עם שם האשה ואותיות נשמ"ה. לאחר מכן חלצתי את נעליי וביקשתי סליחה ומחילה כפי הנוסח המופיע שכתוב במסכת יומא דף פז. והציבור ענה 3 פעמים 'מחול לך!'

ליד הקבר פרצתי בבכי נורא שנמשך דקות ארוכות. כל הסבל הנורא שעברתי בחיי, כל התקופה המשמימה ללא בכי של תינוק וללא צחוק של ילד צפה ועלתה. הכאב, ההחמצה והבושה שהיו מנת חלקי התפרקו באותו בכי מטהר. משם המשכתי לכותל המערבי בתחושה מרוממת ומשחררת, התפללתי מנחה וערבית בבכיות עצומות כפי שטרם התפללתי בחיי, נתתי צדקה לעילוי נשמתה של מרת עטקא טייבה בת ר' דוד והבטחתי לאבא שבשמים שאם תבוא הישועה אפרסם את הנס.

בבוקרה של השבת האחרונה, ו' אייר, אני קם ממיטתי ללכת לתפילה, אני שוטף את פניי ומסתכל במראה והנה שב בשרי כבימי קדם! הפנים התיישרו לחלוטין כפי שהיו לפני 15 שנה!!! הרמתי קול שאגה. אשתי חשה לכיווני ולא האמינה למראה עיניה. אני מתחיל לדבר, והנה הקול שלי חזר לקדמותו כבימי עלומיי. צעדתי לבית הכנסת בריקוד, ידעתי היטב מיהו הרופא, רופא כל בשר ומפליא לעשות. הגיע זמן קריאת התורה, ומסובב כל הסיבות סיבב שהבעל קורא נעשה צרוד ואין מי שיחליפנו. ניסו לחפש מחליף ואיש לא ניגש, אלו שתי פרשיות, אחרי וקדושים. עשרות שנים הייתי בעל קורא עד שקולי התעוות, לפני 15 שנים, קמתי ממקומי, ניגשתי לבימה ופתחתי בקריאה 'אחרי מות שני בני אהרן'. לפתע חשתי שרגשותי מציפים אותי ופרצתי בבכי נורא מול כל הקהל. שתי דקות של שקט ומבוכה חלפו עד שהצלחתי להמשיך. הציבור שם לב לקולי הנפלא שהשתנה לאחר שנים.

לאחר התפילה רמזתי שבמוצאי שבת תתקיים סעודת מלוה מלכה לציבור, ושם סיפרתי את הסיפור המלא כפי שהבטחתי בכותל המערבי. רבי אהרן מסיים בהתרגשות: "לאחר מאמץ השגתי את הטלפון שלך. איני מכירך ואינך מכיר אותי, אך דע לך, שלא בכדי סיפור ההשגחה הפרטית התפרסם בכל הארץ. מן השמים סיבבו כל זאת כדי שהסיפור יגיע אלי. לצערי לא זכיתי בפרי בטן, אך נושעתי בבעייתי השניה, לאחר שנים של סבל בל יתואר. כעת אני מבקש ממך שתפרסם בבקשה את החוליה השלישית שסיפרתי לך זה עתה".

"יהודים יקרים, אחיי ורעיי", פונה אלינו ר' אהרן, "פגעתם בזולת? אל תחכו שנים, שמא תאחרו את המועד. בקשו סליחה גם אם סבורים אתם שצדקתם, ולא תצטרכו לעבור את הסבל הנורא שחויתי על בשרי". 

הסיפור המופלא היכה הדים בכל העולם היהודי. אנשים התעוררו לבקש מחילה מחבריהם ואלו נפקדו בישועות ונחמות.

ר' פנחס שפר הי"ו זיהה את העוצמה האדירה הטמונה בסיפורים אישיים מעין אלו, והקים את קו השגחה פרטית, הקו שפועל גדולות ונצורות בפרסום שמו יתברך בעולם ובפעולות נשגבות להבאת אחדות ושלום בין איש לאחיו. את המסר של הסיפור הנדיר הזה ושל כל הבאים אחריו, הוא מתמצת בשלוש מלים: יש בורא עולם!