אשראי וטוב לי

בכל יום רביעי אני נוהג לערוך את הקניה השבועית לביתי בחנות 'אושר עד', הסמוכה לקניון רב שפע בירושלים. סיימתי את הקניה בשעה מאוחרת. השעה כבר היתה עשרים וחמש דקות לפני שתים עשרה בלילה, וכאשר סיימתי את החשבון סוף סוף התקדמה מאחורי גברת אחת שציפתה אף היא לעריכת חשבון.

"אני מתנצל", אמר הקופאי לכיוון הגברת, "אך לא אוכל לערוך לך חשבון. אם אתעכב כאן אפסיד את האוטובוס למקום מגורי בהר חומה".

האשה כעסה, "איך יתכן שאומרים ללקוח לעבור תור? אני מחכה כבר הרבה זמן. שאר העמדות תפוסות, ועכשיו עלי לחכות מחדש. לא יתכן".

"ומה אעשה אם אפסיד את האוטובוס?" שאל הקופאי, לחוץ גם הוא.

באותו רגע נחלצתי לעזרתם. "תעשה לה חשבון", אמרתי לקופאי. "יש לי כאן אוטו, ואני אחכה לך ואקח אותך לתחנה מרכזית".

הוא הודה לי מעומק הלב, ואני יצאתי עם השקיות לכיוון האוטו, להעמיס הכל בתא המטען. כשסיימתי, התישבתי על מושב הנהג וחיכיתי.

וחיכיתי.

חיכיתי עוד קצת והבחור אינו מופיע. מה קרה? פתאום ראיתי אותו רץ, קראתי לו, והוא קלט אותי ואמר לי, "רק רגע", ונכנס חזרה לשטח הצרכניה.

לא עוברת חצי דקה, והוא שוב לידי. פתחתי לו את דלת המכונית, והוא נכנס מתנשף. "סע".

התנעתי והבחור, לא פחות ולא יותר, מגיש לי את כרטיס האשראי שלי. "שכחת את זה בקופה!"

התרגשתי. בסך הכל רוצה לעשות טובה, ובאותו רגע אין לי מושג מכמה עוגמת נפש תציל אותי הטובה הזאת. אם לא הייתי מחכה לקופאי, הוא לא היה יכול להביא לי את הכרטיס, וזמן רב היה עובר עד שהייתי רואה אותו חזרה, אם בכלל.

אף פעם לא מפסידים מלעשות טובה ליהודי.

(יום שני פרשת בלק (חו"ל חקת) מהדורת לילה, סיפור מס' 2)