מספר הרה"ח ר' ארי' קורלנסקי, משב"ק בחצר פיטסבורג באשדוד.
ישבתי בחתונה באולמי וגשל בבני ברק, והנה, הפלאפון שבידי מצלצל. אני עונה לשיחה, אך רעשי התזמורת והאנשים בחתונה מפריעים לי לשמוע את הבן אדם מהעבר השני. "אני יוצא", אמרתי לשכני לשולחן, "בבקשה תשמור לי על המקום, עוד מעט אני חוזר".
יצאתי מהאולם, ושם התנהלה השיחה באופן תקין. כאשר סיימתי, חזרתי אל האולם, וכבר מרחוק ראיתי שהמקום שלי נתפס. יהודי מבוגר ישב על הכיסא שעליו ישבתי לפני עשר דקות. ברור שלא אקים אותו ולא אצהיר כי המקום שלי. למען האמת, המקום לא היה שלי מעולם. בסך הכל ישבתי על כיסא באולם ששכר בן משפחתי לכבוד החתונה. אני בעצמי לא קניתי את המקום או את הכיסא ולא שילמתי עליו פרוטה, ממילא אין כל הצדקה לטעון בעלות על מקום שכל יחוסו הוא, שהוא אכלס אותי לפני עשר דקות.
אמרתי "גם זו לטובה", ופניתי לתור אחר מקום אחר. מצאתי מקום כזה, ריק ונקי, ושמתי פעמי אל השולחן המרוחק. שם פגשתי חבר ממשפחת שור, שחותנו וחותני מיודדים מאד. שניהם מתפללים באותו בית כנסת סמוך לבני ברק.
שמחתי לפגוש את הרב שור, אחרי זמן רב שלא ראיתיו, גם הוא שמח, וכך התעניינו זה אצל זה, מה התחדש בשנתיים האחרונות. "מה שלום דודך, המוהל, הרב קורלנסקי?" שאל אותי הרב שור, ולא חיכה לתשובה, "תשמע", הוא התרגש, "אם התיישבת לידי, אני חייב לספר לך סיפור מעניין".
עתה כבר היה לי ברור איזו טובה גדולה עשה עמי הבורא, בכך שמישהו תפס את מקומי. הקשבתי לרב שור, ומרגע לרגע נעשיתי מרותק יותר ויותר.
וכך סיפר לי:
לפני שבע שנים עשיתי את השבת בבית חמי, והתפללתי בבית הכנסת שבו הוא מתפלל. נודע לי שאחד המתפללים שם צריך רפואה. מצאו לו גידול בראש, רחמנא ליצלן, והוא עודנו איש צעיר, בן שישים. לקחתי את שמו להתפלל עליו, פלוני בן חוה לאה. כעבור תקופה לא ארוכה שוב הגעתי לבית הכנסת, וראיתי את פלוני החולה. תחילה לא זיהיתי אותו כלל. ראשו היה כפוף, זקנו נעלם, משקלו ירד לחצי, ובאופן כללי הוא נראה במצב עגום ביותר. אנשי חברא קדישא נוהגים לומר שאנשים שנראים הרבה יותר טוב כבר נקברו על ידם…
עתה התחזקתי והתעצמתי בתפילה ביתר שאת. ברכתי את פלוני ברפואה שלמה מעומק לבי ובכאב גדול, ואחר השבת נסעתי לביתי בקריית ספר. מראהו האומלל של האיש המשיך לעמוד מול עיני. הכרתי אותו בזמנים הטובים, יהודי נעים הליכות, שמח ושופע. פעם, לפני עשרים שנה, נפגשנו בבית הכנסת בפורים… פה נעצר הלוך מחשבתי. הרגשתי שאני עולה על משהו חשוב.
כידוע, בכל שנה ושנה יוצאים לאור בדיחות חדשות. אנשים אינם מתעייפים מלהמציא חדשות, כאשר בד בבד הם נזכרים בישנות. הבעיה היא שעניינים אלו, כמוהם כנפצים. בכל שנה משתרר פחד גדול. נערים מנוערים מנסים את כוחם בהפעלת פצצות קטנות אך הרסניות, כמו פיקות וקפצונים, ולצערנו, לא פעם שומעים על נפגעים.
כך גם בבדיחות הפורים. כשזה בא על חשבון השני זה עסק מסוכן. אוי, כמה נפגעים יש מאותם 'קטעים' חסרי אחריות. הנה, אותו פלוני סיפר אז על קטע שהוא עצמו עשה פעם למישהו. "תשמעו 'קטע' שעשיתי לחבר שלי, הרב קורלנסקי. הוא נעשה מוהל, ואני התקשרתי אליו, ואמרתי לו שיש ברית בעיר אחרת ביום הפורים עצמו. אמרתי לו את שם המשפחה ושם בית הכנסת שבו הוא צריך להיות, והוא", פלוני נהנה למדי לחזור על הבדיחה שלו אז, "הוא האמין לי!"
עתה, כשאני משחזר זאת, אני תופס. אם הרב קורלנסקי האמין לו, זה אומר שהוא קם ונסע ביום הפורים עצמו, כדי לערוך ברית לתינוק שלא נולד. ככל שהפכתי בדבר, הבנתי שיתכן כי טמונה כאן פגיעה נוראה ביהודי. מי יודע אם מעשה השפלה זה, שנעשה למוהל הטרי, אינו מקטרג על פלוני בן חוה לאה.
אמרתי לעצמי: הקב"ה הקדים רפואה למכה. איך בדיוק התגלגל הדבר, שאני אשמע את הסיפור הזה, יוצא מפי בעל המעשה כעדות מאה עדים? מי יודע אם לא לעת כזאת נשמרה העובדה בזיכרוני?
קמתי ועשיתי מעשה. כבר באותו שבוע עליתי לבית הרב קורלנסקי שליט"א, המוהל. הגעתי בשעה שהוא למד עם חברותא, והמתנתי עד שיבחין בי. כאשר שם לב אלי, שאל, "מה רצונך?"
"באתי כדי שתתפלל על חולה", אמרתי, "ידיד שלי, פלוני, חולה במחלה קשה, והוא זקוק לרחמי שמים מרובים".
הרב המוהל הקשיב ברצינות, ושאל, "מדוע באת לבקש דווקא ממני להתפלל עליו?"
"החולה הזה עשה לכם פעם איזה צחוק בפורים, וקרא לכם לברית מילה. אולי זה כאב לכם", שחררתי את המידע בעדינות, כמה שיכולתי. היה לי קשה לעשות זאת מול יהודי מבוגר וחשוב, תלמיד חכם, אך ידעתי כי עלי למלא את שליחותי.
"אולי זה כאב?" הכאב בעצמו עלה על פניו של המוהל, "זה לא היה צחוק, זה היה… תשמע מה זה היה".
בכאב עצור סיפר לי המוהל את אשר עבר עליו באותו יום הפורים תשל"ד, "בתענית אסתר קיבלתי את ההזמנה לברית, ושמחתי מאד. זו זכות גדולה, ברית מילה ביום הפורים. פורים חל אז ביום שישי. פלוני שקרא לי לברית אף הוסיף ואמר לי שיש לעשות את הברית לפני קריאת מגילה, כדי שכאשר יקראו במגילה ליהודים היתה אורה ושמחה וששון – זה ברית מילה, יהיה התינוק מהול. ביום הפורים קמתי מוקדם, התפללתי ותיקין, ובלי רכב פרטי, באוטובוסים, היטלטלתי לעיר המדוברת. שעה נסיעה הלוך, שעה נסיעה חזור, וכל זה עוד לפני ששמעתי מגילה. טרחה גדולה ועצומה, ביום העמוס ביותר בשנה. אני מגיע לעיר, נכנס לבית הכנסת, מאחל מזל טוב, מחכה לראות תינוק, ואין! לא ברית ולא ששון. כולם צוחקים, מישהו מבין שעשו עלי קטע, מחייכים, מאחלים פורים שמח, אבל הפור נפל, הפורים אינו שמח. ביזיונות כאלו איני מאחל לאיש; מגיע מוהל וכולם צוחקים ממנו, אילו בושות. איזה כאב היה לי, כמה צער ועגמת נפש… עד שחזרתי לעירי, כבר קראו את המגילה. באזור מגורי אין שטיבלאך, ונאלצתי לקרוא את המגילה יחידי. היה לי הפסד גדול ועגמת נפש רבה. מאז, בכל פורים בבוקר אני נזכר בסיפור עם כאבי ראש.
למדתי לקח מאז, בכל ברית שמזמינים אותי, אני מברר את כל הפרטים, אבל אז הייתי מוהל טרי, וקיבלתי את ההזמנה בשמחה בלי לבדוק מדי הרבה. זהו, זה מה שהיה, ועד היום, כמעט ארבעים שנה אחר כך, כואב לי מהפגיעה ההיא".
הקשבתי לדבריו של המוהל בפה פעור. כאבתי את כאבו, ריחמתי עליו, הרגשתי את צערו, אבל ידעתי כי אחרי ההזדהות העמוקה צריך להמשיך לשלב הבא. "הרב קורלנסקי", פניתי אליו בהתרגשות, "אתם באמצע לימוד. הפוגע שפגע בך אז חולה מאד, אי אפשר להכירו, החליף צורה לגמרי, והוא סובל יסורים נוראים. אולי כדאי לסלוח לו? להוריד את הקפידא? לברכו ברפואה שלמה?"
המוהל ביקש כמה דקות כדי לחשוב. מחשבותיו של בן תורה שזכה להכניס אלפי ילדים לבריתו של אברהם אבינו. לבסוף, אחרי כמה דקות ארוכות האירו עיניו. היינו שם שלושה, המוהל, החברותא ואני, והמוהל אמר, מכל הלב: "הריני מוחל וסולח לפלוני בן חוה לאה, ושתהיה לו רפואה שלמה". הרב קורלנסקי ברכו בהתרגשות גדולה שיצא מאפלה לאורה ויאריך ימים ושנים טובות.
"הרב שור", פנה אלי המוהל, "אני מבקש ממך שתודיע לפלוני בן חוה לאה שאיני מקפיד עליו, וסולח לו בלב שלם!"
הרגשתי כי זכיתי לקיים דבר מהדברים שאין להם שיעור, הבאת שלום בין אדם לחברו, אבל אז לא ידעתי כמה תועלת תבוא על ידי זה.
שוב הזדמן לי להיות אצל חמי, ופניתי לבקר את ידידו החולה. איחלתי לו רפואה שלמה, וסיפרתי לו על שיחתי עם המוהל הוותיק. החולה התרגש והודה לי מאד מאד. "יודע אתה?" הוא סיבר את אזני, "עשיתי חשבון נפש, חשבתי במי פגעתי. ולא נזכרתי במישהו שפגעתי בו ולא ביקשתי מחילה. אני בקשר טוב עם כולם במשפחה, בעבודה, בשכונה. את הסיפור הזה לא לקחתי בחשבון, עשיתי זאת מתוך ידידות, לשם משחק… עכשיו, שביקשת מחילה מהמוהל, הצלת את החיים שלי!" הוא בכה, "כעת אני יכול לבקש מרופא כל בשר שירפאני ברפואה שלמה".
מאז, מיום ליום, השתפר מצבו. הוא הפסיק את הטיפולים, והמראה שלו חזר לעצמו. היום, בשנת תשע"ט, אחרי שבע שנים מהמחילה הוא בריא כאחד האדם. חי נגד כל התחזיות של הרופאים, שלפי דבריהם, כבר היה צריך להיות היארצייט השישי שלו.
זהו מעשה מופלא, שמחדש לנו סעיף נוסף במסכת מחילה. הנפגע מחל בלב שלם מבלי שהפוגע עצמו הגיע לבקש מחילה. רק בכוח החמלה ואהבת חינם, מחל המוהל לאותו פלוני.
לדרכינו למדנו: כמה ישועות יכולות להיות בכלל ישראל, אם כל יהודי יסלח בלב שלם לכוווולם. אני לפלוני ופלוני לי, ובזכות אהבת חינם נזכה בקרוב לגאולה השלמה, השתא בעגלא… ונאמר אמן.
(מסופר על ידי ר' דוד קלצקין שליט"א בשיעור מספר 99)
