ביום שישי ערב שבת פרשת חוקת, נסעתי לירושלים. זמן של נסיעה הוא רגוע, ואפשר להספיק בו משהו משמעותי. החלטתי לקיים מצוות "ובלכתך בדרך", וללמוד את הפרשה, שניים מקרא ואחד תרגום. הבעיה היא שרבות מחשבות בלב איש, ורבות שיחות בפלאפון. אנשים מחפשים אותי, איזה צינתוק מפר את שלוותי, ואני מרגיש מוכרח לחזור לשיחה שלא נענתה. ככה עוברת עלי רוב הנסיעה, ועדיין לא אמרתי מילה אחת של קדושה.
בחמלת ד' עלי תפסתי את עצמי בשלב מסוים, די קרוב לירושלים, והחלטתי: די לביטול הזמן. אני מקבל על עצמי ללמוד את הפרשה ולא לדבר שום דיבור אחר באמצע. תענית דיבור עד סוף הנסיעה!
ההחלטה היתה הפעם נחושה באמת, ואני התחלתי ללמוד. לא עבר זמן רב, והאוטובוס נעצר ב'שורש'. עלה פקח כדי לגבות את דמי הנסיעה. הפקח הלך והתקדם לעברי. ראיתי אברך אחד מסמן לפקח באצבעו, וזה כועס עליו.
לא רציתי לעצבן את הפקח, חששתי שזה יוביל לחילול השם. מצד שני, הרי קיבלתי על עצמי תענית דיבור ועלי לעמוד בה!
התפללתי להשם וביקשתי מעומק לבי שאוכל לעמוד בהחלטתי ושלא יהיה חילול השם. במיוחד שהיה עלי לתקף את הרב-קו פעמיים. המשכתי ללמוד.
הפקח מגיע ומתקדם לעברי. באורח פלא הוא מדלג על הספסל שלי וממשיך הלאה. גם אני ממשיך הלאה בלימוד. השכן שלצדי מבחין כי הפקח דילג עלינו וקורא, "סליחה, שכחת אותנו".
הפקח ניגש אלינו, השכן מגיש את הרב קו שלו, ואני, בהשגחה מופלאה יכול להודיע למפקח בדיוק כמה נסיעות עליו לתקף, מבלי להפסיק מלימודי. בדיוק ברגע זה הגעתי לפסוק י"א בפרק כ'. אמרתי את תחילת הפסוק בשקט, "וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ", ואחר כך בקול, תוך שאני מגיש את הרב-קו, "פעמיים"!
הפקח הבין, ואני זכיתי ללמוד עד סוף הנסיעה בלי להפסיק בדיבור כלל.
(יום שני פרשת מסעי חו"ל מטות מסעי, מהדורת לילה, סיפור מס' 1)
