הזהרו בכבוד חברכם!!

הם היו שלושה חברות בכיתה, ואז באתי אני, לאחר שמשפחתי עברה דירה אל אחת הערים הגדולות שבציבור החרדי.

נכנסתי לכיתה, לאט לאט התחברתי לשלישיה, וככל שהקשר ביני לבין השלישיה התחזקה, במקביל, נפלטה אחת מן החברות שבקבוצה.

בהתחלה לא שמנו לב לכך, וכשגילינו זאת, היא הראתה עסקים כרגיל ופנים שוחקות, כאומרת אני מסתדרת מצוין, הכל בסדר!.

נהיתה איזו מלחמה קרה בינינו. לא יחסנו לזה חשיבות, כי ראינו שהיא מסתדרת. אז מצוין, יופי, כולנו נהנות.

במחנות ובטיולים שאז החברות באה לידי ביטוי באופן פומבי, מצד אחת, היא התקרבה אלינו. ומצד שני, היא תמיד הסתדרה עם חברות אחרות. כך שלא ידענו בדיוק, האם יש פה חיכוך או לא.

כך היה במשך כל שנות היסודי הגבוהות ועד לסיום הסמינר.

מצדינו העניין נשכח לגמרי. כמובן שלפני החתונה שלחנו הזמנות אחת לשנייה, ביקשנו סליחה, והיה נראה שהכל בא על מקומו בשלום.

בינתיים המשיכו החיים כרגיל. אבל לאט לאט החלו כל חברותינו לכיתה להפוך לאימהות, ואנחנו עדין מאחור… שלושה חברות טובות שממתינות.

כשעברה שנה ועוד שנה עם כל-כך הרבה אכזבות (אני כותבת את זה כך בשמונה מילים כל כך יבשות… אך את כמות הצער, העגמת נפש והכאב שלנו ושל כל המשפחה סביבנו, אף דף ועט בעולם לא יוכלו להביע…), התיישבנו שלושתנו, והתחלנו לחשוב אולי בכל אופן יש משהו שמעכב. הרי אנחנו שלושה חברות, המחכות לאותה ישועה. עד שאחת העלתה את המקרה הנ"ל, אולי בכל אופן יש דברים בגו.

בהתחלה זה היה נשמע מופרך. מה זה קשור? היא מזמן סלחה לנו, וזה אף פעם לא היה נראה שהחברות שלנו מפריעה או מציקה לה. אך לאט לאט כששחזרנו את התקופות שעברו, יותר ויותר התחלנו לחשוב שאולי באמת יש לה איזו שהיא טינה בלב, על אף שהראתה לנו שהכל בסדר וטוב לה בלעדינו והיא מסתדרת נפלא, ושיש לה את החברות שלה.

התחלנו לרחרח בנושא, והיא אמרה שהכל בסדר. כבר בקשנו סליחה, והיא סולחת. אך אנחנו לא שקטנו. הצער והכאב היו גדולים מדי, ולא היה לנו במה לתלות את התקווה.

החלטנו ללכת לדבר עם אימה של החברה, ושם התגלה הסיפור במלואו.

התברר שחברתינו התמודדה באותה העת עם קשיים בבית, ופירוק החברות בינינו, רק הוסיף לקושי. אימה טענה שהסיפור קשה לביתה עד מאוד. ואפילו שהיא כבר כמה שנים לאחר החתונה עם ילד שניים, הפצע נשאר מדמם ופתוח, והיא לפעמים נזכרת בתקופה זו, ופשוט ממררת בבכי על העוול הגדול שנעשה לה, ועל הקושי הגדול שהיה לה מכך…

היינו מבולבלות מאוד. מצד אחד, היא הרי טוענת שכביכול הכל בסדר. ומצד שני, הרי שמענו דברים שונים בתכלית מאמה שלה.

שאלנו רב, והוא אמר שאכן ברגע שהיא אמרה לנו 'סולחת', גם בשמים הכריזו שמחול לנו. אך כדאי לנו מאוד לפייסה, ולגרום לה לפרוק מליבה את כל הטינה מעלינו. ושנעשה את שלנו וה' יעזור לנו.

ואכן כך היה, התיישבנו לדבר יחדיו. היא פרצה בבכי, וסיפרה לנו עד כמה היה לה קשה, וכמה הכאבנו לה. השארנו אותה בודדה ממש. וכל זה שהיא הראתה לנו עסקים כרגיל, זה פשוט היה הדבר היחיד שנתן לה כח להתמודד ולשרוד. להראות שהיא לא נזקקת, והיא מסתדרת נפלא, וטוב לה ואפילו כיף לה, זה היה כלי ההגנה שלה.

היא בכתה על הפגיעה, על כך שהיא באמת הייתה לבד בלי חברות בכלל, ואנחנו בכינו על שפגענו בה כל כך בלי לשים לב. ביקשנו סליחה מעומק הלב, ולאט לאט לאחר תהליך ארוך היא הצליחה לסלוח לנו בלב שלם. וקיווינו שעשינו ככל יכולתנו בצורה הטובה ביותר.

בקשת הסליחה הייתה בחודש שבט תשפ"א. בחודש חשוון תשפ"ב שניים מאיתנו חבקו את בנם הראשון!!! לאחר ארבעה שנות ציפייה!! וחודשיים לאחר מכן בחודש טבת תשפ"ב ילדה חברתינו השלישית את בנה הבכור!!!

בחשבונות שמים איננו מבינים. אך נתבונן ביד ההשגחה המופלאה, שלאחר שביקשנו סליחה נושענו כולנו. לא יאומן כי יסופר!

יוצאות אנו בקריאה מעומק ליבנו השותת אל כל בנות ישראל, אנא אל תחכו לתזכורות משמים. על עברות של בין אדם לחברו ה' משלם בעולם הזה, שה' ישמור. היזהרו מאוד שלא לפגוע!! ואם כן קרה מקרה מהרו לבקש סליחה!!.

ואם אתן מצד הנפגעות, אנא מיכן מנעו צער ועוגמת לב מחברותיכן, מחלו להן בלב שלם, או ועדיף שתודיעו להן על כך כדי שיוכלו לבקש את מחילתכן.