משמיים שמרו על כבודו

אני מתגורר בירושלים, ומשמש כעורך אחראי במכון תורני, ולאור זאת מגיעים אלי כל הקבצים לעריכה סופית לפני עימוד.

באחד הקבצים שהגיע אלי, שמתי לב שהמבקר שעבר על החומר כתב הערה חריפה מאוד על סברא מסוימת שהביא שם העורך בשם אחד מהפוסקים שחי לפני כמאה שנה.

ההערה צרמה לי מאוד, אך חשבתי לחכות להזדמנות מתאימה בכדי להעיר למבקר בצורה שיקבל את הדברים.

בערבו של אותו יום, כשבאתי ללמוד עם בני שיחי' את סדר לימודינו היומי ברמב"ם, פותח אני את הלכות תלמוד תורה, בפרק ובהלכה ששם סיימנו בפעם הקודמת, והנה, ראו זה פלא, אלו הם דברי הרמב"ם שם בפרק ו' הלכה י"א:

עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנוֹאתן, לא חרבה ירושלים עד שבִּזו בה תלמידי חכמים שנאמר (דה"י ב, לו טז) 'וַיהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו', כלומר, בּוֹזים מלמדי דבריו. וכן זה שאמרה תורה 'אם בחוקתי תמאסו' – מְלַמְּדֵי חֻוקּוֹתַי תמאסו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל 'כי דבר ה' בזה' (במדבר טו לא), עכ"ל.

נפעמתי מאוד מההשגחה, וחומרת העניין תפס אותי חזק מאוד, אך משום מה עדיין הדחקתי את הנושא של לשוחח עם אותו מבקר שכתב את ההערה ההיא.

אך כנראה שבשמיים לא נדחק הנושא. באותו ערב פתחתי את ספר שמירת הלשון. יש לי סימניה במקום בו אני אוחז בלימוד היומי, והלימוד של היום הזה הוא ב'שמירת הלשון' ח"א שער הזכירה פרק ט"ז, והנה המילים המוכָּרות זועקות לנגד עיני:

"וידוע גודל עונשו של המבזה תלמיד חכם ממה שאמרו ב'חלק', ונפסק כן ב'יורה דעה' בסימן רמ"ג ס"ו שהמבזה תלמיד חכם הוא בכלל 'כי דבר ה' בזה וכו' הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה'. ואפילו בזמננו, אם הוא רק ראוי להורות ויגע בתורה נקרא תלמיד חכם, והמבזה אותו אפילו בדברים בעלמא, ואפילו שלא בפניו עוון פלילי הוא, וחייב נידוי על זה כדאיתא ב'יורה דעה' (בסימן רמג ס"ז ובסימן שלד בש"ך ס"ק סח). וגם אין לו רפואה למכתו עבור זה כדאיתא 'אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה' וכו'. וגם חורבן ירושלים היה עבור זה החטא כדאיתא (בשבת קיט:) שם לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר (דה"י שם) 'וַיהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' לאין מרפא'. עוד אמרינן בברכות (יט.) 'אמר ר' יהושע בן לוי כל המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהינום שנאמר' וגו".

עכשיו כבר הרגשתי שאסור לי להתאפק ולשבת בחיבוק ידיים מול המסר הברור כל כך משמיים.

התקשרתי לאותו מבקר, וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא עדיין לא כל כך מהר השתכנע, ואמר שהוא רוצה לבדוק בספר הזה שוב, ולהוכיח שהוא צדק בהערתו.

אך בהמשך הערב הוא חוזר אלי, ואלו דבריו: גם לי הייתה השגחה פרטית כזו. עודי מחפש את ההלכה עליו נאמרה סברתו של אותו פוסק, נפתח לי ה'שולחן ערוך' בדיוק בחושן משפט סימן ת"כ סעיף ל"ח ברמ"א, וזה לשונו:

'המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין, ואם קבורים בסמוך לו, ילך על קבריהם ויבקש מהם מחילה, ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו'. 

לאחר מכן הוא התנצל מאוד בְּפָנַי על הדברים שכתב, כהוראת הרב אותו הוא שאל, והביע את נכונותו ורצונו לפרסום הסיפור כ'תשובת המשקל' על דבריו.

"הזהרו בגחלתן"