תפילה בציבור

בבין הזמנים תכננתי להשתתף במסע טיול של הקהילה שלי. הטיול הוא מאד משמעותי וייחודי ומדובר עליו זמן רב.

היציאה הייתה אמורה להיות בשעה מסוימת אחר הצהריים ממרכז הקהילה בירושלים עיה"ק, ואני, שמתגורר בעיר אחרת, פניתי להתפלל תפילת מנחה קודם צאתי מעיר מגוריי, כדי שלא להיתקע בשקיעת החמה לפני מנחה.

'מנחה' 'מנחה' עומד אני וזועק וממתין לעשירי להשלמת המניין, אבל לצערי, גם ה'שלישי' היה חסר להתחלת המניין.

ידעתי כי 'אין אדם שומע לי ומפסיד', ולפיכך דחיתי על הסף כל מחשבה להתפלל תפילת ביחידות.

בראותי כי אין איש, ארזתי את חפציי ויצאתי לעבר עיר הקודש בתקווה להספיק להתפלל שם תפילת יצחק אבינו.

מיד בהגיעי למקום היציאה, גיליתי כי כבר התפללו שם תפילת המנחה, ומתכוננים כבר לצאת לדרך. השעה הייתה קרובה לשקיעת החמה, ואסור היה לצאת לדרך הארוכה קודם שיתפללו.

מלחמה חזקה נערכה בתוככי ליבי – צד היצר המפתה המורה היתר ל'שעת הדחק', ו'פעם אחת בלבד' בחיים ולא יהיה אסון, כנגד צד התורה וההלכה המורה להתפלל כדת כראוי וכהלכה, ו'תפילת הציבור' קודמת לכל טיול חשוב ככל שיהיה, ו'אין אדם שומע לי ומפסיד'. 

לאחר שיקול הצדדים לכאן ולכאן, עמדה לי סייעתא דשמיא והארה מיוחדת להתחזק ולשמוע בקול היצר הטוב. הנחתי בצד את התרמיל וכל החבילות, וכן את כל טענות היצר הדורש 'טובתי', וידעתי כי כעת רק דבר אחד בלבד ישנו בעולם – לעשות רצון הבורא, ללא שום פקפוק. אני אעשה את המוטל עליי, וה' יעשה הטוב בעיניו. פניתי לעבר ה'שטיבלא'ך' הסמוך כדי להתפלל שם תפילת המנחה בציבור וכיאות.

ב"ה, הפעם נאסף מיד 'מניין' אנשים ונעמדו להתפלל בכוונה. ושוב הופיע היצר המריע, לאחר תפילת הלחש: 'קום וברח לך מיד, אולי תספיק עדיין..', נוכח קולו של יצר הטוב: 'חזרת הש"ץ, קדושה, קדיש תתקבל, אין אדם שומע לי ומפסיד!' ב"ה, נתן לי ה' הטוב את הכוחות להתגבר ולא עזבתי את המניין, עד לאחר קדיש יתום בתרא.

עד כאן עובדא של התגברות והתחזקות בעניין תפילה בציבור – מלחמה, יציאה לירושלים לריק, מערכה נוספת, וניצחון. אין לך סיפור יפה מזה.

אבל יש גם המשך וסיום טוב, מוסר השכל כי 'אין אדם שומע לי ומפסיד'. הגם כי תמיד יש להאמין בדברי חז"ל אלו, וודאי הוא שכאשר מאיר הקב"ה ברוב רחמיו ומפליא דרכי ניסים, מצווה לפרסם ולחזק עם רב.

כאמור, חזרתי למקום היציאה הנ"ל, וכאשר התריעו מראש עמדו הם בהבטחות שחזרו ונשנו – 'לא מחכים לאיש', 'זמן זה זמן', ולא היה שם שום זכר לאיש או תרמיל או אוטובוס. שקט דממה, ולא נודע כי באו וכי נסעו. ואיוותר אני לבדי, עם סלי על שכמי.

עודני עומד ניצב על מקומי, מנסה לארגן מעט את מחשבותיי, כמו את חבילותיי הטעונות, אלו כמו אלו – טעונות וכבדות מנשוא. ושוב מלחמותיו של המלך זקן וכסיל שאינו מרפה אף לאחר מעשה בהרהורים ומחשבות – למה ומדוע ובאמת, האומנם הייתי צריך וכו' וכו', כמו שאנו מתפללים 'והסר שטן מלפנינו ומאחרינו', מעשי השטן של קודם המעשה – לפתות ולהרע, ומעשה השטן שלאחר המעשה, בין בהתגברות, בין בכישלון, תמיד מוצא הוא את המחשבות הקודרות לבלתי עשות רצון שמים בשמחה. 

ובטרם סיפק בידי להחליט כדת מה לעשות כעת, ובאילו פנים אשוב לביתי בבושת פנים ובצערי הרב כי יצאתי כקירח מכאן ומכאן, והנה שומע אני קול מוכר הקורא בשמי 'אליעזר!' מה אתה עושה כאן? ומדוע לא עלית על האוטובוס עם כל החברים? – היה זה אחד ממארגני הטיול הנכסף, בעל רכב, שהגיע כדי להביא למשתתפי הטיול מגדים וממתקים משקאות ועוד… ומה שמח הוא למצוא מישהו שיהיה לו לעזרה בהעמסת הציוד הרב והכבד אל רכבו, ומשם לנקודת המפגש. שמח הלה. שמחתי אני על המציאה שהגיעה בהיסח הדעת לאחר ייאוש. שמחו העליונים על החסד הגדול. ושמחו כולם על קיום דברי חז"ל הקדושים 'אין אדם שומע לי ומפסיד'. ואכן, אני עזרתי לו בחפץ לב, והוא, בתודה ובהוקרה הובילני ברכבו הנעים והנוח עד למקום המפגש שם נעצרו באמצע הנסיעה, ולא הפסדתי מאומה מתפילת ציבור שלימה כדת וכהלכה.

יצוין גם, כי נס גדול היה לי בהצטרפותי ברכבו של עסקן זה, משום שלאמיתו של דבר (ואולי יש לברר הלכה לאמיתה אצל מו"ץ), לא עמדתי בשלימות בכל כללי ההשתתפות לנסיעה זו, ובליבי חששתי, כי בעלותי לאוטובוס עם כל החבורה, יגלו כי היו חסרים לי כך וכך סעיפים המאפשרים לי לנסוע, ואו אז, ייתכן כי היו אוסרים עליי נסיעה זו. עתה באתי כמלך בגדוד, עוזר למארגן הלז להעמיס את החבילות המתוקות לתוך תא המטען, וכעת לא נותר ברירה אלא לצרפני ולהסיעני, אם לא – בפרשת דרכים בדד להשאירני. 

אין הפסד יוצא מקיום מצווה והלכה ככל פרטיה ודקדוקיה. 'שומר מצווה לא יידע דבר רע'. 'אין שומע לי ומפסיד'. והשומע לדבר ה' ינעם לו וימצא חיים.